ג׳ בטבת ה׳תשע״ט (דצמבר 11, 2018)

הוא נתן לי חיוך- פשוט חיוך- ואני הרגשתי נעים. הנה איזה מין של קשר אנושי. הרגשה של אנשים שקיימים, רציניים, שווים. מולם אפשר להראות ידע ורגש כלפי התחביב הרב צדדי של כתיבה.

זה הרושם בסדנת-כתיבה הראשונה שלי בשפה העברית. לפני זמן מה. אני הייתי ביישן, ואתם תשאלו למה? הרגשתי קטן בין הגדולים מפני שאני לא מדבר עברית שוטפת. אני נולדתי בצ'ילה, טסתי לגילוי אמריקה בן 17 שנה, עליתי מעלה מעלה עד שהגעתי לחתונה, ילדים ועבודה.
כל זה לקח עוד 17 שנה. עלינו ארצה לפני 39 שנים. אני מתבייש אבל אין לי מה לעשות אלא להמשיך ללמוד עברית בכל כוחי.

והייתי מקנא בהם, בסופרים האלו ששולטים כל-כך בקלות, בשטף מילים חלק רעיונות, כתיבה, דו-שיח מהיר. אני בתוך גורי אריות ירושלמיים. והנה אחד מן המשתתפים נתן לי חיוך. פשוט ומעודד. רושם של שותפים מוכנים לעבודה המשותפת. וזה היה כל כך חשוב עבורי שאי-אפשר לתאר ערכו כבן אדם מן השורה.

זה היה רגע הכרעה עבורי. ככוס קפה ידידותי חם בתוך הידיים. התחלתי לפתוח עצמי יותר, בהדרגה זהירה, בביישנות מזהירה. התחלתי לדבר יותר, לכתוב יותר, על עניין של הכתיבה עצמה ועל עוד דברים.

עם כתיבת הסיפורים שלי ועוד עם שמיעה של המאמצים של אחרים, הייתה הרגשה של כוח קבוצתי יותר נרחב. רושם של שייכות לקבוצה דינמית. היו שאלות טובות, תומכות ולא סתם. אני ואחרים הרגשנו יותר פתוחים: לא צריך לקחת הערות באופן אישי אלא על העניין של כתיבה עצמה. זה לומר, עבודה אינטנסיבית להשתפר באמנות כאומנות.

החיוך הזה עודד אותי בהתחלת הדרך. היא ואני וגם אחרים רוקדים באותו קצב אנושי. וזה חלק של גוון אישי ולאומי, ישראלי. היכולת לקלוט האיש שלא מושלם. וכל זה דורש ענווה, אני לא לבד, אני לא היחיד שסובב העולם. יש אחרים ואפשר למצוא פה בארץ תמיכה מסוימת לעולה הוותיק פה בארץ להתקיים והתקדם.